מסגרת תיאורטית: מניעי המשבר במערך הסיעוד
ניתוח הספרות המחקרית מלמד כי מצוקת כוח האדם בסיעוד אינה נובעת מגורם בודד אלא מהצטלבות של כוחות דמוגרפיים, ארגוניים ופסיכו-סוציאליים מורכבים. מחד גיסא, העלייה בתוחלת החיים וההתרחבות בשיעור החולים הכרוניים יוצרות דרישה גוברת למענה טיפולי ממושך ואינטנסיבי במסגרות האשפוז והקהילה [3]. מאידך גיסא, קצב הכשרת הצוותים החדשים אינו מדביק את היקפי הפרישה של הדור הוותיק, תהליך המוביל לצמצום מתמשך במצבת כוח האדם המקצועי הזמין [1]. מעבר להיבטים הדמוגרפיים, סביבת העבודה הקלינית מאופיינת ברמות דחק גבוהות, משמרות ממושכות ועומס רגשי ופיזי אינטנסיבי, אשר מגבירים את תחושת השחיקה המקצועית ומובילים לעזיבה מוקדמת של התחום [1]. החוקרים מדגישים כי תנאי שכר שאינם הולמים את מורכבות התפקיד, לצד היעדר גמישות ארגונית, מעמיקים את חוסר שביעות הרצון בקרב המטפלים ומקשים על גיוס מועמדים חדשים [3]. תהליכים אלו יוצרים מעגל שלילי: תת-איוש מגביר את העומס המוטל על הצוות הקיים, מה שמוביל להחרפת השחיקה ולהאצת מגמות העזיבה במערכת הבריאות.