זכויות עובדים זרים

הסדרת זכויותיהם של מהגרי עבודה מהווה את אחת הסוגיות המרכזיות והמורכבות ביותר בעידן הגלובליזציה הכלכלית. מדינות רבות בעולם המפותח מסתמכות באופן גובר על כוח עבודה זר בענפים חיוניים כגון סיעוד, חקלאות ובנייה, אך במקביל מפעילות משטרי הגירה המגבילים את זכויותיהם האזרחיות והסוציאליות של עובדים אלה [4]. בישראל, התפתחות זו יצרה מתח מתמיד בין צורכי שוק העבודה המקומי לבין המחויבות הנורמטיבית לשמירה על כבוד האדם וזכויות עובדים, תוך תנודה ממושכת בין מדיניות של הדרה מוסדית לבין ניסיונות להסדרה חוקית של הגנות בסיסיות [8].

הבעיה המרכזית נטועה בפער העמוק שבין ההגנות המעוגנות בספר החוקים לבין מימושן המעשי בסביבות עבודה מבודדות ובלתי מפוקחות די הצורך. עובדים זרים מתמודדים לעיתים קרובות עם תנאי העסקה פוגעניים, חסמי שפה, חוסר נגישות לערכאות משפטיות וחשש מפני אובדן מעמד השהייה, הפוגעים ביכולתם לעמוד על זכויות המגן המגיעות להם [5]. יתרה מזאת, חוסר היציבות במעמדם של עובדים בלתי מוסדרים מחריף את סכנת הניצול ויוצר מציאות תעסוקתית שבה זכויות סוציאליות ורפואיות הופכות למוגבלות ותלויות בהסדרים מיוחדים [2].

מטרת המחקר היא לנתח באופן ביקורתי ומקיף את המסגרת הנורמטיבית, המוסדית והמעשית המסדירה את זכויות העובדים הזרים, תוך שילוב השוואה בין המודל הישראלי למגמות בינלאומיות [6]. העבודה מתבססת על ניתוח דוקטרינרי של פסיקה, חקיקה ודוחות מדיניות ציבוריים, ומבקשת להעריך את אפקטיביות מנגנוני הפיקוח והאכיפה הקיימים. ערכו המדעי של המחקר טמון בהצגת ניתוח אינטגרטיבי של ההצטלבויות בין דיני עבודה, דיני הגירה וזכויות אדם, ובהצעת מסגרת רגולטורית קוהרנטית לחיזוק ההגנה על אוכלוסייה זו.