3.2 מתחים בין פתרונות קצרי טווח ליציבות מערכתית ארוכת טווח
ניתוח המדיניות המעשית של גיוס אחיות זרות חושף מתח מובנה בין הצורך המיידי של מערכות בריאות במדינות יעד לבין עקרונות הצדק החלוקתי והקיימות המערכתית. בעוד שגיוס בינלאומי מוצג לעיתים קרובות כמענה מהיר למחסור חריף בכוח אדם סיעודי, בחינת המציאות במדינות המקור מצביעה על פגיעה מתמשכת במבנה הבריאות המקומי. כפי שעולה מניתוח מקרה המבחן של הפיליפינים, ייצוא שיטתי של כוח אדם סיעודי יוצר פערי פריסה חמורים ומעמיק את אי-השוויון בבריאות בתוך מדינת המוצא עצמה (International nurse migration: lessons from the Philippines, 2007). פער זה ממחיש כי תיאוריית גורמי הדחיפה והמשיכה אינה פועלת בחלל ריק, אלא משקפת יחסי כוח כלכליים שבהם מדינות מפותחות נסמכות על משאביהן של מדינות מתפתחות. במקביל, ניתוח מסגרות ההסדרה מדגיש כי פתרון בר-קיימא מחייב איזון בין זכויות העובדים לבין יציבות המערכת המקומית. יוזמות כגון קוד האתיקה של ארגון הבריאות העולמי והסכמים וולונטריים מבקשים להבטיח תנאי העסקה הוגנים והגנה על אחיות מהגרות, אך יישומם המעשי תלוי בשיתוף פעולה חוצה מגזרים ובמחויבות מדינתית (Advocating to Protect Our Nurses, 2018). יתרה מזאת, התמקדות בלעדית ברכש כוח אדם חיצוני עלולה להסיט משאבים חיוניים ומאמצים פוליטיים מפיתוח תוכניות הכשרה, תמרוץ ושימור של צוותי סיעוד מקומיים, ובכך להנציח את התלות המבנית של שוק הבריאות במקורות זרים בלתי יציבים. לפיכך, המעבר ממדיניות גיוס תגובתית לעבר אסטרטגיה כוללת של עצמאות מערכתית דורש אינטגרציה מעמיקה בין אכיפת סטנדרטים אתיים גלובליים לבין השקעה רציפה בתשתיות ההכשרה והתעסוקה המקומיות, במטרה להבטיח מענה הוגן, שוויוני ויציב לאורך זמן לכלל האוכלוסייה.