2.2 מתחים בין אוניברסיטאות מחקר למכללות אקדמיות ציבוריות
בחינת מנגנוני התקצוב שמפעילה המועצה להשכלה גבוהה באמצעות הוועדה לתכנון ולתקצוב מצביעה על תלות מובהקת בין מבנה התמריצים המוסדי לבין דפוסי הפעולה של מוסדות הלימוד. מערכות מורכבות הפועלות בסביבה משתנה נדרשות לאמץ אסטרטגיות ניהול סיכונים והתאמה מבנית כדי לשמור על יציבות ורציפות תפקודית לאורך זמן [6]. במערכת האקדמית הישראלית, מוסדות ההשכלה הגבוהה נאלצים לתמרן בין דרישות להגברת תפוקות מחקריות לבין הצורך בהרחבת מערכי ההוראה והקליטה של סטודנטים מרקעים מגוונים. כאשר נוסחת התקצוב מתגמלת בעיקר פרסומים שפיטים ומענקי מחקר תחרותיים, נוצרת הסטה של משאבים פנימיים לטובת מוקדי מצוינות ספציפיים על חשבון תמיכה בליווי אקדמי ורגשי של אוכלוסיות מוחלשות. תהליכים אלה מקבילים לממצאי מחקרים בתחום הרווחה והמדיניות החברתית, המדגישים כי היעדר מעטפת מותאמת והכוונה מוסדית ממוקדת עלולים להעמיק פערים ולהקשות על השתלבותן של קבוצות ייחודיות במסגרות המרכזיות [5]. מודל התקצוב הקיים מייצר אפוא דיפרנציאציה חדה בין אוניברסיטאות המחקר הנהנות מיתרון לגודל ולתשתיות ותיקות, לבין המכללות האקדמיות הציבוריות הנדרשות לספק מענה פדגוגי רחב בהיקף משאבים מצומצם. פער זה מדגיש את הצורך בבחינה מחדש של משקולות התקצוב, במטרה ליצור איזון הולם בין תמרוץ הישגים מדעיים לבין קידום ניעות חברתית ושוויון הזדמנויות בהשכלה הגבוהה.